כשסבתא שלי נפטרה, הרגשתי פשוט חור בלב. כזה שכואב ולא משחרר.
היינו הכי קרובות בעולם. הייתי המעריצה מספר אחת שלה ושל הלב הטוב שלה, תמיד היא הייתה עם החיוך החם שלה, ותמיד ידעה להגיד את המילה הנכונה שתרגיע אותי ותסדר לי את הראש, לא משנה מה עבר עליי.
אני זוכרת איך כשהיינו קטנים, היא הייתה מפציצה אותנו בממתקים, למרות שאבא ואמא ממש אסרו חחחחח והאמת? הדבר היחיד שהיה לה באמת חשוב בחיים זה לראות את כולנו ביחד, כל המשפחה. אפילו בשבעה, מצאנו את עצמנו מחייכים ומספרים עליה סיפורים מצחיקים, כי ידענו שזה בדיוק מה שהיא הייתה רוצה שנעשה.
״הרגשתי צורך מטורף להנציח אותה. זה הדבר היחיד שבאמת עזר לי להתמודד עם זה שהיא נפטרה. ידעתי שכל מה שנשאר לי ממנה זה הזיכרונות והייתי חייבת לעשות הכל כדי שהם לא ייעלמו לי״
חיפשתי הכל! אפליקציות, אלבומים, אתרים אבל הכל הרגיש לי מסובך מדי או פשוט לא זה. ואז חברה סיפרה לי על MyMemory. בגדול? זו לוחית קטנה שמדביקים על המצבה, ובסריקה אחת מהטלפון נפתח אתר שלם שמוקדש רק לה. מקום שבו כולם יכולים להוסיף זיכרונות, תמונות מצחיקות, סרטונים... הכל.
הזמנתי, ותוך כמה ימים הלוחית כבר הייתה אצלי. אני יכולה להגיד שאני וטכנולוגיה לא החברים הכי טובים, אבל זה היה כל כך פשוט שזה לקח לי בדיוק 10 דקות.
העליתי תמונות, כתבתי כמה מילים, אבל הקסם האמיתי קרה כששלחתי את הקישור למשפחה בוואטסאפ.
התגובה של המשפחה פשוט המיסה לי את הלב
כששלחתי לאמא שלי את הקישור, היא פשוט לא הפסיקה לבכות, היא כל כך התרגשה שמצאנו דרך כזו מיוחדת להנציח את סבתא, היא אמרה לי שזו המתנה הכי יפה שהיא קיבלה אי פעם. היום היא נכנסת לאתר כמעט כל יום, מוסיפה עוד איזה זיכרון קטן שעלה לה, מסתכלת על התמונות, ולפעמים פשוט יושבת מול המסך ומחייכת לעצמה.
אבל הקטע הכי מטורף? דודים שלי התחילו להעלות סיפורים שבכלל לא הכרתי. פתאום גיליתי שסבתא שלי הייתה מטפלת בכל חתולי הרחוב כשהיא הייתה צעירה, או שהיא הייתה שרה ורוקדת בתור נערה... פתאום נחשפו שכבות שלמות של מי שהיא הייתה, דברים שרק עכשיו גיליתי עליה.
הלכתי להדביק את הלוחית על המצבה שלה, ועכשיו כל מי שמגיע לבקר, סורק ויכול להכיר אותה באמת. לא רק לראות שם ותאריכים קרים על אבן, אלא להכיר את האישה המדהימה שהיא הייתה.
